תוכן

ז) והטעם הב’, שהוא בעבור ז"א עצמו, הענין הוא, כי הנה הת"ת והיסוד דתבונה, בקו אמצעי הם שניהם, ואם תרד התבונה מאד למטה בת"ת שבה, שעור ב' שלישים, לעשות כתר אל ז"א, כמו שנתבאר שיורד עד מקום החזה, בהיות בחי' שליש א' לבד, ועתה שהם ב' שלישים, תצטרך לירד יותר למטה, ועי"כ גם היסוד שבה ירד עוד למטה מן החזה, עד הטבור. ונמצא שלא יתגלו החסדים שביסוד דאימא, רק מן הטבור ולמטה, שהוא שליש האחרון, כנודע כי הת"ת נחלק לג' שלישים: הא’, עד החזה. הב’, עד הטבור. הג', עד סיומו. ונמצא כל הת"ת שהוא גופא דז"א, חשוך מאוד, בלי אורות מגולים. אבל עתה, שאין הכתר דז"א נעשה, רק משליש אחרון דת"ת דתבונה, גם היסוד שלה נסתיים בשליש עליון דת"ת, ואורות החסדים מתגלים בב' השלישים, ויש הארה גדולה בז"א, להגדילו.